1חמץ של ישראל נמי מישרא קא שרי גם כן הוא מתיר בהנאה לאחר זמנו! ואי ואם כשיטת ר' יוסי הגלילי — אפילו תוך זמנו נמי מישרא קא שרי גם כן הוא מתיר בהנאה.2אמר רב אחא בר יעקב: לעולם אפשר לפרש כי משנתנו כשיטת ר' יהודה היא, ויליף ולומד הוא דין שאור לענין איסור אכילה משאור לענין ראייה. כיצד; מה שאור של איסור ראייה נאמר בו "לא יראה לך", ואנו מבינים בכך כי שלך, של ישראל אי אין אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים גוים ושל גבוה השייך למקדש. אף שאור לענין איסור אכילה נאמר בו: שלך אי אין אתה אוכל, אבל אתה אוכל של אחרים גוים, ושל גבוה לאחר הפסח.3ובדין הוא דאיבעי ליה למיתנא שהיה לו לשנות שאפילו באכילה נמי שרי גם כן מותר חמץ לאחר זמנו, ואיידי דתנא ומתוך ששנה שחמץ של ישראל אסור בהנאה — תנא נמי שנה גם כן משום גרר הלשון שחמץ של גוי מותר בהנאה, אבל יש להבין כי הוא מותר אף באכילה. וכן בדין הוא דאיבעי ליה למיתנא שהיה צריך לו לשנות שאפילו בתוך זמנו חמץ של גוים מותר בהנאה. ואיידי דתנא ומתוך ששנה מענין החמץ של ישראל לאחר זמנו — תנא נמי שנה גם כן של גוי לאחר זמנו, ואין לדייק מלשון הברייתא בפרטים אלה, והמשנה היא כשיטתו של ר' יהודה.4רבא אמר: לא כך, אלא לעולם משנתנו כשיטת ר' שמעון היא. ואם תאמר: הלוא לשיטת ר' שמעון חמץ של ישראל לאחר הפסח מותר בהנאה, ומדוע נאסר במשנה? יש לומר שר' שמעון סבור אף שלדעתו מותר מן התורה, בכל זאת קנסא קניס קנס קנס את העבריין, הואיל ועבר עליה עליו על החמץ בבל יראה ובל ימצא אסרוהו חכמים בהנאה.5ומעירים: בשלמא נניח לשיטת רבא, היינו דקתני זהו ששנינו במשנה: של ישראל אסור, משום שנאמר "לא יראה", מעתה יכולים אנו להבין מה הקשר לציווי לא יראה עם חמץ שעבר עליו הפסח — משום קנס על שעבר על "לא יראה". אלא לשיטת רב אחא בר יעקב שמשנתנו כר' יהודה, ולדעתו חמץ שעבר עליו הפסח אסור באכילה מן התורה, אם כן משום "לא יאכל חמץ" מיבעי ליה צריך היה לו לומר שהרי לדעתו זהו מקור האיסור!6ומשיבים: מי סברת האם סבור אתה שראיה זו אסיפא קאי על הסוף, איסור ההנאה בחמץ ישראל, היא עומדת מתייחסת?! ארישא קאי על תחילת המשנה היא עומדת מתייחסת והכי קאמר וכך אמר כך יש לקרוא את משנתנו: חמץ של גוי שעבר עליו הפסח — מותר בהנאה, משום שנאמר "לא יראה לך" — שלך אי אין אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים גוים ושל גבוה הקדש. ויליף ולמד שאור של אכילה משאור של ראייה שאת הכתוב "לא יראה לך" יש להבין כההסבר של ההיתר ולא של האיסור שבו.7א ומעירים כי רבא ורב אחא בר יעקב אזדו לטעמייהו הלכו כל אחד לטעמיהם לשיטתם, כיצד: דאיתמר שנאמר שנחלקו בדבר זה, האוכל שאור של גוי שעבר עליו הפסח, לדברי ר' יהודה, רבא אמר: לוקה שעבר על איסור מן התורה, ורב אחא בר יעקב אמר: אינו לוקה.8ומפרטים, רבא אמר: כי לשיטת ר' יהודה לוקה, כי לא יליף למד ר' יהודה שאור של אכילה משאור של ראייה, וכיון שבאכילה לא נאמר "לך" הרי לענין אכילה חמץ אף של גוי אסור לעולם. ורב אחא בר יעקב אמר: אינו לוקה, שכן יליף למד ענין שאור של אכילה משאור של ראייה ובכך תלוי הדבר.9ומעירים: והדר ביה וחזר בו רב אחא בר יעקב מההיא מאותה שיטה שאחז בה, דתניא שהרי שנינו בברייתא במקום אחר: האוכל חמץ של הקדש במועד בפסח — מעל, שאם עשה זאת בשוגג הריהו חייב להביא קרבן על מעילתו, על שהשתמש בקודש. ויש אומרים: לא מעל.10ושואלים: מאן מי הם יש אומרים אלה הסבורים שעל חמץ של הקדש בפסח אינו מועל? אמר ר' יוחנן: שיטת ר' נחוניא בן הקנה היא. דתניא שהרי שנינו בברייתא: ר' נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת לענין תשלומין של נזקים שהזיק אדם בו ביום.11כיצד; מה שבת, מי שחילל שבת במזיד ותוך כדי כך גרם נזק לחבירו, וכגון שהדליק גדישו של חבירו בשבת, כיון שהוא מתחייב בנפשו שהרי המחלל שבת במזיד חייב סקילה ולכן הוא פטור מן התשלומין, שכן אין מענישים אדם בשני עונשים ונדון רק בעונש החמור יותר. אף מי שגרם נזק תוך כדי חילול יום הכפורים מתחייב בנפשו שהרי מחלל יום הכפורים עונשו כרת, שהוא מיתת הנפש בידי שמים, ולכן אף הוא פטור מן התשלומין. ואם כן, אף האוכל חמץ בפסח, כיון שענוש כרת, ממילא נפטר משאר ענשים, ובכללם מעילה. ומכל מקום ברור כי שני התנאים בברייתא זו סבורים כי לחמץ בפסח יש ערך, ובודאי משום שלאחר הפסח יהא החמץ מותר בהנאה, ודברים אלה כשיטת ר' שמעון הם.12רב יוסף אמר: את המחלוקת בברייתא יש להבין בדרך אחרת. שני התנאים הללו מקבלים את דעת ר' יוסי הגלילי שחמץ בפסח מותר בהנאה, ואם כן אף חמץ זה של הקדש מותר בהנאה. ואולם אם מדובר בחמץ סתם, הרי מותר למכרו לגוי או להאכילו לכלבים. אבל חמץ של הקדש בשל קדושתו אי אפשר להשתמש בו כך, ואם כן ערכו תלוי בשאלה האם פודין את הקדשים לא לצורך אכילת אדם אלא כדי להאכילן לכלבים קמיפלגי חולקים.13מאן מי שאמר שמעל בחמץ ההקדש בפסח קסבר סבור הוא כי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, וכיון שאפשר לפדות את חמץ ההקדש ולהאכילו לכלבים משמע שיש לו ערך מסויים, ולכן יש בו מעילה. ומאן מי שאמר לא מעל קסבר סבור הוא שאין פודין את הקדשים אלא לצורך אכילת אדם מישראל. ובמקרה זה שאדם מישראל אסור באכילת חמץ, הרי שחמץ של הקדש אין לו ערך כלל בפסח, ולכן האוכלו לא מעל.14ומעירים: רב אחא בר רבא תנא לה שנה אותה15להא שמעתא משמיה את ההלכה הזו משמו של רב יוסף בהא לישנא בלשון זו דכולי עלמא שלדעת הכל אין פודין את הקדשים כדי להאכילן לכלבים, והכא בהא קמיפלגי וכאן בברייתא זו, בדבר זה נחלקו: האם דבר הגורם לממון כממון דמי נחשב או לא. כלומר, האם דבר שכשלעצמו ברגע זה איננו שוה כסף, ואולם אם ישמידוהו יגרם על ידי כך לאחר מכן הפסד כספי, האם נחשב הדבר כבעל ערך כספי ממש, ולשיטתו של ר' שמעון שחמץ לאחר הפסח מותר באכילה.16ומפרטים: מאן מי שאמר מעל, שבהקדש חמץ בפסח מועלים, קסבר סבור הוא כי דבר הגורם לממון — כממון דמי הוא נחשב. ולכן אף שהחמץ איננו שוה כעת מאומה, כיון שאחר הפסח ראוי הוא שוב לאכילה, הרי גם כעת יש לו ערך כספי שהרי בעתיד הוא שווה כסף. ומאן מי שאמר לא מעל — קסבר סבור הוא: כי דבר הגורם לממון — לאו לא כממון דמי נחשב, וכיון שבשעה זו אין החמץ בעל ערך — לא מעל.17רב אחא בר יעקב אמר בפירוש סוגיה זו: דכולי עלמא לדעת הכל דבר הגורם לממון כממון דמי הוא נחשב, והכא בפלוגתא וכאן במחלוקת של ר' יהודה ור' שמעון קמיפלגי הרי הם נחלקים. כיצד? מאן מי שאמר לא מעל סבור כשיטת ר' יהודה שלדעתו חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, ואם כן חמץ ההקדש אין לו היתר, ולכן אינו שוה מאומה. ואילו מאן מי שאמר מעל סבור כשיטת ר' שמעון שחמץ לאחר הפסח מותר בהנאה, וכיון שכך הריהו דבר הגורם לממון ודינו כממון, ומעל בו.18ולכאורה אפשר להקשות: והא והרי רב אחא בר יעקב הוא זה שאמר כי ר' יהודה יליף למד שאור שנאמר באיסור אכילה משאור שנאמר באיסור ראייה, כלומר שאף איסור אכילה לא חל אלא על חמץ של ישראל שאסור בראיה, אבל חמץ של גוי ושל הקדש שמותרים בראיה מותר! אלא עלינו לומר כי הדר ביה חזר בו רב אחא בר יעקב מההיא מאותה שיטה בפירוש דברי ר' יהודה, והוא סבור כרבא שר' יהודה אוסר כל חמץ שעבר עליו הפסח.19רב אשי אמר בפירוש הדברים: דכולי עלמא לדעת הכל אין פודין קדשים להאכילם לכלבים, וכן דבר הגורם לממון לאו לא כממון דמי נחשב, והכא וכאן בברייתא זו בפלוגתא במחלוקת של ר' יוסי הגלילי ורבנן וחכמים קמיפלגי הם חלוקים. ובאופן זה: מאן מי שאמר מעל בחמץ של הקדש סבור כר' יוסי הגלילי, שלדעתו אפילו חמץ של ישראל מותר בהנאה כל שבעה, ויש איפוא לחמץ ערך, ולכן מעל. ומאן מי שאמר לא מעל סבור כרבנן כשיטת חכמים שלדעתם חמץ בפסח אסור בהנאה ואינו שוה מאומה, שאף שאולי יהיה שוה משהו אחר הפסח, הרי דבר הגורם לממון אינו נחשב כממון, ובדבר שאין בו ערך אין מעילה.20א אמר רב: חמץ בזמנו כלומר בתוך הפסח, בין שנתערב במינו, כגון קמח חמץ בקמח מצה ומצה במצת חמץ, בין שנתערב שלא במינו — אסור. אם היה זה שלא בזמנו אלא לאחר הפסח, אם נתערב במינו — אסור, נתערב שלא במינו — מותר.21ושואלים: במאי עסקינן במה בדיוק אנו עוסקים, אילימא אם תאמר בנותן טעם, כלומר שהחמץ שנתערב היה מרובה עד כדי שיוכל לתת טעם בדברים שנתערב בהם שהוא בערך אחד מששים, אם כן שלא בזמנו שלא במינו מדוע מותר? הא יהיב טעמא הרי הוא נותן טעם והאוכל מן התערובת מרגיש בטעמו של איסור!22אלא ודאי מדובר כאן במשהו חמץ בתוך כמות רבה של מצה. ומבארים את השיטה, מה שאמר רב חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור, כאן רב הולך לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שרב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם פסק הלכה זה: כל איסורין שבתורה שנתערבו בהיתר, אם נתערב מין במינו שאין דרך להבחין בדבר האיסור, הרי הוא אוסר במשהו, כלומר בכל שיעור שיהיה. ואם נתערב שלא במינו דנים אותו בנותן טעם.23רב הוסיף וגם גזר על חמץ בזמנו שנתערב שלא במינו אטו משום מינו. שכיון שחמץ שנתערב במינו אסור במשהו, אף בשלא במינו גזרו משום חומרת איסור חמץ שיהא אוסר במשהו. ומה שסבר רב שחמץ שלא בזמנו שנתערב במינו — אסור, הרי זה כשיטת ר' יהודה שחמץ לאחר הפסח אסור מן התורה, ולכן אף התערובת אסורה.24ואם נתערב שלא במינו — מותר, כי על שלא בזמנו ושלא במינו אטו משום מינו כולי האי לא גזרינן כל כך איננו גוזרים, שכיון שלדעת רב כל איסור שנפל שלא במינו בטל אם אינו בנותן טעם, הרי אף חמץ לאחר הפסח כיון שהוא שלא בזמנו אין לאסור במשהו.25ואילו שמואל אמר בהלכה זו כי חמץ בזמנו, אם נתערב במינו — אסור, שלא במינו — מותר. ואם היה זה שלא בזמנו, בין שנתערב במינו בין שנתערב שלא במינו — מותר. ומבארים את שיטתו: חמץ בזמנו אם נתערב במינו — אסור, שמואל הלך בענין זה לטעמיה לטעמו, לשיטתו כי רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: כל איסורין שבתורה, נתערב במינו — אסורין במשהו, שלא במינו — בנותן טעם בלבד הוא שנאסר.26ואילו שלא במינן אטו משום זה שנפל לתוך מינן — לא גזר בו שמואל. ואילו שלא בזמנו, בין שנתערב במינן בין שנתערב שלא במינן — מותרין, והוא כשיטת ר' שמעון שחמץ שעבר עליו הפסח מותר.27ור' יוחנן אמר: חמץ בזמנו, בין שנתערב במינו ובין שנתערב שלא במינו — אסור אם בו כדי שיהא נותן טעם בתערובת. ואילו שלא בזמנו, בין שנתערב במינן בין שנתערב שלא במינן — מותר.28ומבארים: חמץ בזמנו בין שנתערב במינו בין שנתערב שלא במינו אינו אסור אלא אם יש בו שיעור בנותן טעם — לענין זה ר' יוחנן לטעמיה לטעמו, לשיטתו, כי ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: כל איסורין שבתורה שנתערבו, בין שנתערבו במינן בין שנתערבו שלא במינן — אוסרים בכדי שיעור נותן טעם. היו פחות מכן — בטלו. ואילו שלא בזמנו, בין במינו בין שלא במינו — מותרין, שדעתו כר' שמעון, שלשיטתו אין איסור תורה בחמץ שעבר עליו הפסח.
